|
הלינה בירנבאום, סופרת, משוררת, מתרגמת, נולדה ב 1929 בוארשה. בפרוץ מלחמת העולם השניה הייתה בת עשר. עברה את גטו וארשה עד לחיסולו הסופי, מחנות המוות הגרמנים: מידאנק, אושוויץ, צעדת המוות למחנות בגרמניה, רבנסבריק ונוישטאדט גלבה. שוחררה על ידי הצבא האדום במאי 1945 בהיותה בת חמש עשרה, עלתה לארץ בעליה בלתי לגאלית ב 1947. הלינה שהתה לילה שלם בתא הגז של מיידאנק וניצלה רק בגלל שנגמר לגרמנים הגז... כל משפחתה נספתה מלבד אח אחד- אבא ורוב קרוביה נרצחו בטרבלינקה, אמא במיידאנק, האח הצעיר ואשתו בני העשרים באושוויץ.
מבוא למהדורה העברית של הספר "החיים כתקווה"
הגעתי לארץ כשהתחילה מלחמת השחרור, ב-1947. כולם היו נתונים במאבק על עצם קיומם וקיומה של המדינה, שזה עתה הוקמה. לא היה זמן לספר את הזיכרונות, הטריים כל כך עדיין. לא הייתה גם אוזן קשבת... לא חסרו בעיות בוערות של הרגע – ורצן עז להקנות לנו מהחוויות והערכים החדשים – האחרים – הארצישראליים.
אימצתי זאת. התמודדתי בצרכים ובמחויבויות של המציאות הקרובה, חייתי אותם, כאילו לא ידעתי קודם אחרת, כאילו רק כאן התחיל הכול – ובתוך כך דחקתי עמוק פנימה חלק ניכר מעצמי, התעלמתי ממנו במידה גדולה.
משפט אייכמן גרם למפנה גדול בחיי. מאז נשמע קולו המרומם של התובע, מר גדעון האוזנר, לא זזתי רגע מהרדיו. עזבתי את עבודות הבית, הזנחתי את הילדים, עשיתי רק את הדברים ההכרחיים ביותר – והאזנתי למשפט. חייתי אותו! הכול התעורר בי מחדש בעוצמה אדירה. ראיתי לפני בבירור את כל תמונות העבר, כאילו החזקתי אותן בידי. חזרתי לעצמי. עכשיו הייתי שלמה ושייכת: לשם ולכאן!
כל הארץ כמעט הקשיבה לדברי העדות במשפט. חיי ומוצאי לא היו יותר נעלם דחוי ובלתי ידוע... גם אני באתי מאיפשהו ונולדתי ממישהו, למרות שלא נשאר ממנו שום שריד. זה היה עבורי בהרבה מובנים כמו לחזור הביתה, לחוש שאני בבית! אבל בעדויות הרבות והמזעזעות שהושמעו במשפט חסר לי משהו, משהו מוכר מאד – אווירת החרדה הבלתי פוסקת שבחיים בתוך כל הזוועות האלה. אני נשמתי אותה במשך שש שנות המלחמה האיומה. שנים בהן כל שעה הייתה נצח, או השעה שלפני האחרונה...
סיפרתי על כך לבעלי במשך ימים ולילות שלמים, עד אשר קרא פעם אחת: "תכתבי על כך ספר!" נדהמתי... ונחרדתי מעצם הרעיון. אני?! איך? איפה מכלילים כל זה?! כל כך הרבה עובדות, אירועים, סבל ותקוות נואשות?! שש שנים, ימים, לילות, תחושות...
זה לא נתן לי מנוח. הרגשתי נקיפות מצפון, כאילו רציתי להתחמק מאיזה חוב כבד והכרחי.
כאשר גמרתי לכתוב לא נרדמתי עד הבוקר. שכבתי כל הלילה בעיניים פקוחות. הרגשתי נפלא: עשיתי את כל הנדרש ממני בחיי. זה בעצם אשר הייתי חייבת בעולם הזה – וביצעתי אותו. פה הסוף, המקום הגבוה ביותר של דרכי.
יקירי, כל העבר שלהם, ושלי במחיצתם, חייהם ומותם – לא נמצאו יותר רק בתוכי. הם שוב כמו חיים לצידי. כל אחד יכול להכירם, לדעת עליהם. כל הקרובים אלי כיום, וכל מי שמעוניין.
הגעתי דרך הספר הזה לליבותיהם של אנשים רבים, זכיתי בידידים רבים בארצות שונות: ילדים ומבוגרים, יהודים ובני ארצות אחרות. הם גילו הזדהות, הבנה עמוקה והערכה, שאין לי די מילים להודות עליהם. התרגשתי עד דמעות מהגילויים הנפלאים האלה מאנשים רחוקים, בלתי מוכרים. הבנתי, שבכל מקום ישנם אנשים המוכנים להקשיב ולהזדהות. כאשר פותחים בפניהם בכנות את הלב ומוסרים באהבה ובאמונה את כל האמת שבו – היא תתקבל, ככל שתהיה קשה וכאובה, ומסתבר, אפילו תעורר בהם תקווה בחיים.
חלומי הגדול – שסיפור חיי זה יראה אור בארצי, בשפת האם של הילדים שלי, והם, חבריהם, וידידי בארץ יוכלו להכירו, התממש עם התרגום העברי של הספר.
אני רוצה להודות מקרב הלב לכל מי שהושיט עזרה לפרסומו של הספר בארץ, ובמיוחד לאנשי בית לוחמי הגטאות.
המחברת
הרצליה
דצמבר 1982
|
|
