הלינה בירנבאום - כיבוש פולין והגירוש לגטאות

"בספטמבר 1939 מלאו לי 10 שנים ועברתי לכיתה ג' בבית הספר היסודי.

ב - 1 לספטמבר נשמע רעם אזעקה – וכבר יותר לא הלכתי לבית הספר... להקות המפציצים הגרמנים, מסרשמידים, כיסו את השמים מעל ורשה, פצצות הרס ותבערה נשפכו מהם, פרצו שריפות שלא היה במה לכבותן. הבתים קרסו וקברו תחתם אלפי אנשים. למשך שלושה שבועות לא פסקה התופת. לא היה מה לאכול, לא היו מים... אנשים חטפו מחנויות בוערות קופסאות שימורים, מלפפונים חמוצים, ריבה, סחבו מים מנהר הויסלה – רבים נהרגו בדרך מרסיסים, מפצצות. במשך ימים ולילות רעמו פצצות, אודם שריפות, ריח גופות נרקבים תחת ההריסות,צרחותהאזעקות בלתי פוסקות וברמקולים אזהרות: "מגיע! עובר! מגיע! מגיע!..."

הגרמנים ציוו על כל היהודים מגיל 12 לשאת סרט לבן עם מגן דוד כחול בזרוע הימני כדי לבודד אותנו מאנשים אחרים. הם ערכו חטיפות יהודים ברחובות והוציאו אותם להורג ביריה בתרוץ כלשהו או ללא שום תירוץ. אסרו על היהודים לנסוע ברכבות, בחשמליות, ללמוד, להתפלל בבתי הכנסת, להתאסף בקבוצות.

. האימה גברה מיום ליום. מחלות, רעב. פעם אחר פעם חדרה מהרחוב צעקת אימים משתקת: "הגרמנים!" – ומשאיות בנסיעה מנצחת פרצו לרחובות הדחוסים, חיילים גרמנים קפצו מהם, ירו בהמון הבורח, בתנועת יד וקריאה: HALT! עצור! גברים ובמכות דחפו אותם על המשאיות.
שמועות על גיטו ליהודים התאמתו, כמו כל הנבואות שאי אפשר לתאר, מהגרועות ביותר. בסתיו 1940 הפרידה אותנו חומה גבוהה מהארים. הגרמנים ציוו על כל היהודים לעזוב תוך שעה את דירותיהם ולהתרכז בשטח צפוף שהוקצב על ידם ברובע עלוב ונדח של ורשה. הם הריצו לכאן ברגל גם את היהודים מערים ועיירות הסמוכות, הרגו בדרך את החלשים, ואת החולים במיטותיהם. מאות אלפי בני אדם נשארו ללא גג מעל ראשם, ללא כלום! "

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום