הלינה בירנבאום - הלינה מצילה את הלה בסלקציה

"הלכתי אחרי הלה במגרש לפני המקלחת. היה יום סתיו בהיר. העמידו אותנו בשורה עירומות. החולות, החלשות או כאלה שלא מצאו חן בעיניהם העבירו שמאלה. אני נראתי טוב עדיין. רעדתי על גיסתי, לה לא היה לה סיכוי. נצמדתי אליה יותר ויותר ככל שהתקרבנו לס"סמנים הממיינים, רציתי לכסות אותה בגופי. בקושי נשמתי מרב מתח. מנגלה הרים את היד וסימן את הלה שמאלה! תפסתי אותה בכל כוחי ולחצתי חזק אלי. הם רק אנשים ולא איזה כח עליון, קדח לי בראש, יכולים להגיד ,"כן", והלה תשאר! זה הרי בידי אדם! הקאפו התנפלו עלי ונאבקו לקרוע מזרועותי את הלה. מי היא בשבילך? – רעמה השאלה הקרה של האונטרשרפירר טאובה ( Unterscharfuhrer Taube). "זאת אימא שלי, אחות, גיסה, אני לא יכולה לחיות בלעדיה", דיברתי בלהט, כמו לבן אדם. השליט של החיים והמוות גזר בדינו שאלך עם הגיסה. בלוקובה (אחראית על הבלוק) רשמה בצייתנות המספרים שלי ושל הלה ברשימה לתא הגז. אבל בשום אופן לא נתתי שידחפו אותי ממקום בו נצמדתי חזק ולא עזבתי את הלה מחיבוקי. לא אמות עכשיו ביום בהיר הזה, אמרתי לעצמי, ולא אחזור בלעדיה! הרגשתי את כל הכח של חיי. סגן מפקד המחנה Hoessler שעמד ממול בקבוצת קצינים גבוהים התבוננים בסלקציה, כמו בתאטרון, קרא לי אליו בנפנוף אצבע. "לשתוק"! – הפסיק את רצף תנחוני, "ואם לא, תלכי שם – הצביע על האש מארובת הקרמטוריום. ואם תשתקי, אשחרר אותך עם השווייגרין Schwägerin – הגיסה שלך". הקצינים הצטחקו צחוק שטני מחקים את ה"כן???" שלי חסר האמון. הסלר פקד על הבלוקובה למחוק את המספרים שלנו מרשימת המסומנות למוות.סטירת לחי עזה הפילה אותי ארצה כשזרקתי עצמי על צווארו של הסלר בפרץ הוקרת תודה. נולדנו מחדש."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום