הלינה בירנבאום

השחרור - סרטון

"בצעדה חסרת תקוה בה הובילו אותנו בדרכים קפואות מקרח משך ימים ולילות עד לרכבת בלסלאוLoslau ( ). בצעדת המוות אכלתי ושתיתי רק שלג. ברגע שכבר כמעט נפלתי מתשישות בהתכופפי להרים קצת שלג מצאתי את עצמי בזרועות של אלוירה. הגרמנים הרגו את המפגרים אחרי הטור. כל הדרך היתה זרועה בגוויות.
הכפור והרוח תוך כדי נסיעת הרכבת הכאיבו כמו דקירות סכין. חצי מתות הגענו לרבנסבריק. אחרי שעות עמידה בחוץ בקור סגרו אותנו בבלוק העונשים עם פושעות גרמניות... צפיפות על הריצפה במבנה קטן, קצת מרק או מנת לחם קטנה אך לא בכל יום. הגרמניות התעללו בנו. לפעמים הצלחתי להתגנב החוצה ולהתרחץ תחת המרזב בשלג הנמס. אחרי שבועיים ספרו אותנו ושוב הובילו תחת משמר לרכבת. רכבת נוסעים הפעם, מחוממת אפילו!... אבל הכינים התעוררו מהחום והציקו יותר חזק. ישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוף הערים והכפרים הגרמנים שחלפנו על פניהם. מכאן הם באו והרגו לנו את כולם, שרפו הכל?! בבתים היפים האלה גרות הנשים שלהם, הילדים?!

בינתיים התחיל פברואר 1945 וציפו לנו חודשים באים על הריצפה בצריף של נוישטאדט-גלבה. במשך עשרת הימים הראשונים לא נתנו לנו כאן שום אוכל ואחר כך נתנו מצקת מרק וכיכר לחם לעשר נשים מטורפות מרעב. מדדו את המנות בחבל. לפעמים הלחם היה ירוק מעובש באמצע!...

3 במאי 1945 - הגרמנים לבושים בבגדים אזרחים עלו על משאיות, ירו צרור לתוך המון המסתער על מחסן מזון – ונסעו.
שער המחנה עמד פתוח! לא הייתי מסוגלת לשמוח בחופש על אדמת גרמניה בנפש כלואה באתמול הנצחי - לא נולדתי לשמחה עדיין, הייתי יותר קשישה שרופה."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום