הלינה בירנבאום - מותה של הלה

מותה של הלה - סרטון

"היא אמרה לי אחרי הסלקציה בהצביעה על הידיים והרגליים שלה – עצמות עירומות, שממילא היא כבר לא חיה ורק נושמת עוד את הנשימה שלי... השתדלתי לשכנע אותה שהמלחמה תסתיים עוד מעט והיא תבריא ותהיה שוב כמו שהייתה קודם. הלה ידעה טוב ממני שלא ניתן להחזיר את האבוד. בשארית כוחותיה נסחבה אחרי למפקד ולעבודה במתפרה. השתדלתי להאבק ככול יכלתי במחלות הרבות שתקפו אותה, להקל עליה.

הברחתי למחראות ספלים בהם נאלצה לעשות את צרכיה בלא יכולת להגיע לדלת ולהדחף בין המון הנשים.

מה היתה בשבילי הגיסה שלי, בריאה או חולה!! על עשיית הצרכים בכלי אוכל היה עונש מוות. בכל זאת, לא תפסו אותי. התעלמתי מאימת העונשים, חשבתי רק שאני מוכרחה להוריק מהר את הספל שהיה נחוץ להלה שוב ושוב. טרף אותה חום גבוה, דם בחניכיים ושלשול בלתי פוסק עם דם. השכנות בדרגש הפצירו בי שעזוב אותה, יש לה שחפת ואני אדבק. לא הבינו, מה היתה בשבילי הגיסה שלי, בריאה או חולה!

הלה כבר לא יכלה לרדת מהדרגש, לא הגיע יותר לתודעתה משמעות שריקה למפקד – קודש המחנה. הסדרניות הוציאו אותה על אלונקה ושמו לידי בבוץ. פעם הראשונה עמדתי לבד במפקד. הלה התבוננה בי, כמו לפרידה, כמו התחננה לזכרון או התנצלה שהיא מוכרחה לעזוב אותי. המבט הזה נשאר בי לכל החיים. הובילו את הלה בקבוצת אסירות חולות לרביר – Rewir בית החולים. האחראית על הבלוק (בלוקובה) הבטיחה לי שתקח אותי אליה בעוד כמה ימים כשתוביל חולות נוספות לבית החולים. לא אכלתי את הלחם שלי מאז, פשוט קרעתי אותו מפי, כדי להביא אותו להלה בתקווה שהיא תתחזק ותחזור אלי.

היא שכבה על דרגש עליון, כמו רוח רפאים. פניה התבהרו כשראתה אותי נכנסת, היא לא הורידה את המבט ממני, כמו רצתה לספוג לתוכה את דמותי: הלינקה, באת אלי, באת! על הלחם לא הסתכלה אפילו. הוא כבר לא היה לה נחוץ. מיד גם סילקו אותי משם במכות. אחרי כמה ימים העזתי לשאול את הבלוקובה, מה עם הלה. איננה! – סיננה מבעד השניים. הייתי מוכרחה לדעת עוד אם לקחו את הלה לתא הגז – או היא מתה שם על הדרגש? זה היה לי חשוב מאוד. האחראית הפסיקה לרגע לקלל ולהרביץ. בקול אנושי ענתה, שהלה מתה על הדרגש. כלומר במוות טבעי...
בת עשרים!"

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום