הלינה בירנבאום - הפרידה מאמא

"רוח קרה נשפה. אימא כיסתה אותי במעילה כשעמדו בהמון נשים במגרש. אמרה שעוד מעט נלך למקלחת, נקבל בגדים אחרים ואחר כך נתחמם ונאכל בצריף המחנה.

כל הזמן הוציאו קבוצות נשים במגרש והובילו אותן לאנשהו. הגיע תורנו. נשענתי על בת דודתי כפי שהפציר בי חילק, אימא עם הלה הלכו אחרי. הכאב ברגלים הקהה אותי לגבי כל דבר, חשבתי רק איך אצעד הצעד הבא. פתאם מצאתי את עצמי בצריף גדול גדוש בגדים, וגם לנו הורו לזרוק כאן את בגדינו חוץ מהנעלים. סוף סוף מקלחת! עשרות נשים עירומות תחת מזלפים, גם הלינה בת דודתי והלה. אימא צדקה, לא יהרגו אותנו, אנחנו נחיה, נעבוד! רציתי לחבק אותה... חיפשתי אותה בעיני בין הנשים העירומות יותר ויותר מעוצבנת. לא הסרתי מבט מהדלת. היא בטח תכנס בעוד רגע, מוכרחה לבוא!!! הרגשתי עדיין חום גופה תחת המעיל בו כיסתה אותי לפני דקה על המגרש. היא לא נכנסה! פחדתי לשאול את הגיסה, לא רציתי לשמוע תשובה. נתליתי בריק תהומי ללא מוצא, ללא טעם. "אימא איננה", אמר קול לא מובן של הלה, "אני עכשיו אימא שלך"... לא תפסתי את משמעות המלים שלה. התהלכתי סביב סביב וחזרתי בטמטום מוחלט: "אימא איננה, אימא איננה"!!! וראשי לא קלט."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום

הרוגע של אימא, השליטה העצמית, האמונה ורצון החיים העיקש שהיא הקרינה, היו לי לצווי דרך ויסוד עליו יכולתי להתבגר ולפתח מיידית רגישות וחדות הבנה פנימית. הלכתי איתם בדרכי הארוכה הבלתי אפשרית דרך המוות השכיח – לחיים.