הלינה בירנבאום - הנסיעה ברכבת למיידנק

"כמו חיות טרף צמאי דם חדרו לפנות בוקר לבנין, במכות וביריות האיצו לקרונות. נדחפתי על המדרגות בין האנשים הרומסים זה את זה. החזקתי בעוית ביד אימא שלא ללכת לאיבוד. המעבר הקצר מהיציאה מהבנין עד לקרונות, על גוויות הנרצחים ארך חיים שלמים וכבר לא אגדיר מאיזה ממעגל התקופות המתחלפות לסרוגין. נדחפנו לקרון. שום נס לא היה בכוחו למנוע זאת. הגרמנים לא הפכו פחות חזקים ואכזרים אחרי התבוסה במזרח, שמים וארץ לא נפתחו מתוך יגון או חסד נוכח רצח עם המוני. אבל מי חשב על כך עכשיו? לא היה מקום לתקוע רגל, להתגונן בפני ההמון הלוחץ ולהמנע מרמיסה. חיילי ס"ס הלמו בקתות הרובים במצטופפים ליד הדלת עד אשר נפלו על האחרים, נדבקו אחד לתוך השני ובאופן כזה פינו מקום לבאים בתור... טרקו וחתמו הדלתות כשכבר אפילו סיכה אי אפשר היה להכניס.

הרכבת זזה, החזקים ביותר סתמו בגופם את החלונות הצרים ולא איפשרו זרימת אויר פנימה. אנשים התקוטטו, רמסו וחנקו זה את זה בכובד גופם. בקבוקי מים שזרקו הפולנים פה ושם בדרך נחטפו מהידיים, מהפה - השיגו אותם רק החזקים. חיילי ס"ס ירו במנסים לברוח מבעד לחלונות הקטנים, ובקרונות פנימה. עמדתי על ערימת אנשים צמודה ליציאה. הסתכלתי ביגון בבקבוק השמן האומלל בסל שלה – נוזל, אבל לא לשתיה!!! כבר ידעתי על טרבלינקה, בכל זאת אימא הבטיחה שנוסעים לעבודה. הייתי אסירת תודה על כל שקר ובלבד לא לשמוע את השם של התחנה הנוראה הזאת. בסוף כבר גם זה לא היה לי חשוב, כבר לא יכלתי כאן להחזיק מעמד. נפלתי. אחרים נפלו עלי. אופף אותי חושך, לא הרגשתי יותר כלום. לפתע נפל מישהו על הפנים שלי, על האף. לא יכלתי לנשום! התחלתי להאבק בכח על אנושי עד שקרעתי את עצמי מתוך הערימה החונקת ומנעלי הגבוהות הקשורות בשרוכים. רגלי נרמסו מכך ונפצעו. זרקתי מעצמי כמעט את כל הבגדים ועל ההר הזה של אנשים גוססים, מתים, והבגדים שלי - הגעתי לחלון. הוצאתי את ראשי – לוע הרובה של חייל ס"ס שעמד על מדרגת הקרון נגע לי בגרגרת. נשמתי אויר, ספגתי אותו כל כולי."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום

ילדותה בורשה

כיבוש פולין והגירוש לגטאות

החיים בגטו

הלכידה הראשונה ע"י הנאצים

התחבאות בבונקר

הלכידה השניה והכאת חילק

הנסיעה ברכבת לאושוויץ-בירקנאו