חום של יולי, צמא, רעב וסיכות בכל הגוף המאובן מחוסר כל אפשרות תנועה. עינוי חדש שהיה עלינו להכיר: ישיבה אינסופית. אישה בשורה הסמוכה המחבקת בין רגליה את ביתה כבת 15 התרוממה מעט והתחילה להתחנן שיתנו ליישר את הגוף לרגע. החייל קם, הוריד את הרובה וכיוון. התאבנו. חשבתי שהוא רק מאיים כשהכדור כבר פגע ברקתה. היא החווירה משניה לשניה ונפלה מתה על זרועות הבת. החייל תלה את הרובה בחזרה על זרועו, התישב במקומו ונבח: "לזרוק את הגוויה, הקטנה שתשתוק (היא בכתה חרישית), גם היא תתפגר עוד מעט, הרי היא יהודיה"!

 

הרכבת נכנסה לתחנה: אושויץ (Auschwitz). נדחפות ומוכות באכזריות על ידי השומרים, הוצעדנו בריצה מהתחנה לבירקנאו. התגלה לפנינו שער וכתובת גדולה: “Arbeit Macht Frei” – העבודה משחררת."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום