הלינה בירנבאום - הלכידה השניה והכאת חילק

"אומשלאגפלץ. בפעם השניה. אימא, חילק, הלה, הלינה. שוב למבנה בית הספר-משטרה. דחסו אותנו על הרצפה של אחת הכיתות. המתנה לרכבת במשך לילה שלם במלוא המודעות, מה פירוש "לעבודה במזרח". עובדה זאת לא מקטינה את חוסר האונים, אבל גם העתיד הקרוב והבלתי נמנע כאן הוא רחוק עדיין נוכח הסיוט בטרם העלייה לרכבת. אסור לנו לזוז באיום הוצאה להורג ביריה. פעם אחר פעם מופיע גרמני ובמי שיבחר חייב לתת לו כסף, זהב, תכשיטים! אחד נכנס עם בקבוקים ריקים בידיים. שמתי ראשי על הברכיים של אימא, סתמתי באצבעות את אוזני. אימא התכופפה מעלי כדי לגונן. הזמן נמשך כנצח או שאני התאבנתי - לא שמעתי ולא ראיתי כלום. פתאם הרגשתי שגוף אימי רועד מעלי בבכי עוויתי עצור. אימא לא נשברה ולא בכתה אף פעם. שחררתי את אוזני. דממת מוות שהופסקה לסרוגין בצליפות שוט. הרמתי את הראש. אחי! פניו של חילק, מוכות, שותתות דם, עיניו מלאות כאב מבעד למשקפים השבורות. הוא לא נאנח אפילו כשהגרמני הצליף בו בשוט. התישב בשקט על יד הלה ואימא. רצה מים, אבל לאימא היה בקבוק שמן בסל..."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום