הלינה בירנבאום - הלכידה הראשונה

"ערב אחד ירדנו מעליית הגג כדי לשאוף קצת אויר בחוץ. בשעות כאלה לא נערכו חטיפות. אבא חזר בדיוק מהשופ, חילק אחרי יום באומשלאגפלץ ועמדנו יחד תשושים מארועי יום ארוך כנצח. פתאום מארבעת קצוות הרחוב הגיחו ריקשות וקפצו מהם גרמנים, ליטאים ולטווים חמושים! המחבוא בעליית גג הלוהטת היה כבר לגן עדן שלא ניתן להשגה מתקופה שעברה...

משני צדי הטור הם, השליטים שלנו, התליינים. מכות, יריות על כל תזוזה. התקדמתי במאה הבאה בבגרותי. אימא מרגיעה שאנחנו נוסעים לעבודה בחקלאות: אנחנו צעירים ובריאים, שום דבר לא מאיים עלינו. אני רק מוכרחה להגיד בכל מקום שאני בת 17! היא צובטת את לחיי להוציא בהם סומק – הוכחה לבריאות, קושרת במהירות כתר מצמות על ראשי, שאראה גבוהה יותר.

... הרגשתי חלק של טור האנשים הגדול הזה, המתח המטריף בדריכותו, המחשבות והעצבים. אימא אף פעם לא הקדישה לי כל כך הרבה תשומת לב. עכשיו הסתכלה עלי כמו רצתה לרדת לעומק גורל האורב לי ולגונן עלי בפניו.

הובילו אותנו לאומשלאגפלץ. המון יהודים שנחטפו במשך יום שלם של אקציה - דוחק, צעקות, דחיפות; חיפושים נואשים אחרי מחבוא, מים, ילדים שהלכו לאיבוד, קרובי משפחה, כדי לצאת ברכבת הזאת ביחד. פתאם מוציאים הגרמנים מכונת יריה לאמצע המגרש ומכוונים אל ההמון. שקט חרישי, רגע לפני אחרון... אנחנו מתחבקים חזק ארבעתינו, מביטים עמוק בעיניים זה לזה כפי שמסתכלים לפני פרידה לתמיד. בעוד רגע לא נהיה עוד. חילק יכול ללכת, יצטרכו הרי לפנות את הגוויות, אבל הוא נשאר איתנו. אבא מחבק אותנו לליבו כבעווית, אימא זזה מעט, מסתכלת עלי בדריכות ובאהבה: "כל אדם מוכרח למות פעם", היא אומרת – "אנחנו נמות עכשיו ביחד, אל תפחדי, זה לא יהיה נורא"...

הייתי כבר מעבר לכל פחד, גם המוות נראה לי קטן וחסר משמעות מול עוצמת הרגשות באותו חיבוק אחרון, במלוא תחושת האנושיות שלנו, שגברה על כל דבר אחר. שריקת רכבת נכנסת. מכונת היריה כבר מיותרת. מתנפלים עלינו בקתות רובים, אלות ומקלות, יורים בהמון המטורף מבהלה, מואץ לקרונות על ידי ז'נדרמים גרמנים, ס"סמנים, שוטרים פולנים ויהודים. צעקות קורעות לב, קללות, בכי. אבא אומר שיראה להם את האישור שלו ליד הקרון וישחררו אותנו. לחילק יש לוחית עם מספר של עובד אומשלאגפלץ והוא לא מאוים. אימא לא מאמינה בשום ניירות, תופסת אותי ואת חילק בידיים ומושכת אותנו רחוק יותר מהרכבת. אבא משתדל לשכנע את אימא, אבל הולך אחרינו שלא נאבד זה את זה. הכי חשוב עכשיו להיות ביחד! כמו מתחת לפני האדמה צומחת קבוצת שוטרים יהודים, הם עוקפים את אבא. האלות שלהם יורדות עליו מכל הצדדים, אבא מנסה לגונן על עצמו בידיים, אחר כך מתכופף, האלות על הגב שלו, והוא נעלם בתוך גל האנשים. לתמיד. אין לי אפילו תמונה של אבא, זה המראה האחרון שלו שבפני עיני. הוא נחרט בי לכל החיים.

חילק התחיל לצעוק ולהתחנן לאימא: "בואי לרכבת, מה שיהיה עם כל היהודים שיהיה גם איתנו! הגרמנים מכירים כאן את כל המחבואים, יהרגו אותכם ויצוו עלי לפנות את הגוויות שלכם, אני לא רוצה להגיע לרגע כזה"! גם לי היה כבר די מלהסתתר, מהמתח. הרגשתי איזה כוח ותמיכה במסה האנושית הזאת. אבל אימא לא הקשיבה: "ילדים טיפשים", אמרה ברוגע, "הרכבת הזאת זה מוות, שם תמיד נספיק"... סוף סוף השתתק הכל. נשארנו שלושתנו בפינה כלשהי של המגרש. מטלטלים על האדמה, חפצים מפוזרים, נעליים שאבדו תוך ריצה לרכבת - ריקנות מחרידה של בית קברות. חילק החביא אותי ואת אימא בבור ביוב קטן שכמעט נחנקנו בתוכו. לא פעם הוא סחב מכאן גוויות. הסתבר, למזלנו, שלא היה מקום בקרונות לכל הנחטפים וקומץ יהודים נשאר במבנה המשטרה. יכלנו לחכות יחד איתם עד הבוקר ובואה של רכבת הבאה. אימא הצליחה לשחד שוטר יהודי שהסכים להוציא אותנו מהאומשלאגפלץ תמורת טבעת נשואים, שני קילו אורז וחליפה של אבא שהיה לנו במחבוא בעליית הגג. המחיר הרגיל בעד הוצאה מהאומשלאגפלץ היה 10000 זלוטי לראש. "

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום

ילדותה בורשה

כיבוש פולין והגירוש לגטאות

החיים בגטו

הלכידה הראשונה ע"י הנאצים

התחבאות בבונקר

הלכידה השניה והכאת חילק

הנסיעה ברכבת לאושוויץ-בירקנאו