להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


מונה:

  "Hope is the Last to Die", the State Museum in Oswiecim, 1994  ספר זכרונותי מהשואה "החיים כתקוה" בשפה אנגלית, נכתב במקור בפולנית ויצא לאור לראשונה ב וארשה תחת השם NADZIEJA UMIERA OSTATNIA "התקוה מתה האחרונה" 1967 המהדורות בהמשך בפולנית, גרמנית ואנגלית מצאות לאור במוזאון אושוויץ."Nadzieja umiera ostatnia", POM, Parol,1996.
 "Hope is the last to die"; Twain Publisher, New York 1971  הוצאה ראשונה של הספר "החיים כתקוה" בארצות הברית.
"Hope is the Last to Die", M.E. Sharpe Publishing, New York 1996הוצאה מורחבת של הספר "החיים כתקוה" בשם "התקוה מתה האחרונה" כוללת תיאור תחושותי מהנסיעה הראשונה אחרי 40 שנה לפולין ב 1986 ואחרי 50 שנה לברלין, גרמניה ב 1889.  
Book Review 2006: "3,153,600 Minutes of Hell" ביקורות על הספר "החיים כתקוה באנגלית.
The book in "questia" הספר "החיים כתקוה" באנגלית באינטרנט
Book Information & Reviews מידע וביקורות על הספר "החיים כתקוה" באנגלית.
 
 "Die Hoffnung Stirbt Zuletzt"(Hope is the last to die) - Reiner Padligur Verlag, Hagen 1989 הוצאה הראשונה של הספר "החיים כתקוה" בגרמניה.
 "Aufbruch in der Vergangenheit" (Journey into the Past) Ew. Kirche, Berlin 1989  סיפור הנסיעות שלי לפולין ולגרמניה "המסע אל העבר" בגרמנית
 "Die Hoffnung Stirbt Zuletzt", Fischer Taschenbuch Verlag, 1995הספר החיים כתקוה" בהוצאה כספר כיס לקראת 50 שנה לגמר המלחמה והתבוסה של גרמניה הנאצית.
 
 "Hope is the last to die", Japanese, Tokyo Ushio Company, Tokyo 2000 הוצאת הספר "החיים כתקוה" לכבוד המיליניום בטוקיו, יפן2000 Closing Section by the Translator Satoshi Kusakabe דברי סיכום של המתרגם היפני לספר "החיים כתקוה.
 "L' espoir nemeur jamais", (Hope is the last to die) SB.Com.Editeur Paris, 2002        החיים כתקוה" בתרגום לצרפתית
מבוא למהדורה העברית של הספר "החיים כתקווה"
 
הגעתי לארץ כשהתחילה מלחמת השחרור, ב-1947. כולם היו נתונים במאבק על עצם קיומם וקיומה של המדינה, שזה עתה הוקמה. לא היה זמן לספר את הזיכרונות, הטריים כל כך עדיין. לא הייתה גם אוזן קשבת... לא חסרו בעיות בוערות של הרגע – ורצן עז להקנות לנו מהחוויות והערכים החדשים – האחרים – הארצישראליים.
אימצתי זאת. התמודדתי בצרכים ובמחויבויות של המציאות הקרובה, חייתי אותם, כאילו לא ידעתי קודם אחרת, כאילו רק כאן התחיל הכול – ובתוך כך דחקתי עמוק פנימה חלק ניכר מעצמי, התעלמתי ממנו במידה גדולה.
משפט אייכמן גרם למפנה גדול בחיי. מאז נשמע קולו המרומם של התובע, מר גדעון האוזנר, לא זזתי רגע מהרדיו. עזבתי את עבודות הבית, הזנחתי את הילדים, עשיתי רק את הדברים ההכרחיים ביותר – והאזנתי למשפט. חייתי אותו! הכול התעורר בי מחדש בעוצמה אדירה. ראיתי לפני בבירור את כל תמונות העבר, כאילו החזקתי אותן בידי. חזרתי לעצמי. עכשיו הייתי שלמה ושייכת: לשם ולכאן!
כל הארץ כמעט הקשיבה לדברי העדות במשפט. חיי ומוצאי לא היו יותר נעלם דחוי ובלתי ידוע... גם אני באתי מאיפשהו ונולדתי ממישהו, למרות שלא נשאר ממנו שום שריד. זה היה עבורי בהרבה מובנים כמו לחזור הביתה, לחוש שאני בבית! אבל בעדויות הרבות והמזעזעות שהושמעו במשפט חסר לי משהו, משהו מוכר מאד – אווירת החרדה הבלתי פוסקת שבחיים בתוך כל הזוועות האלה. אני נשמתי אותה במשך שש שנות המלחמה האיומה. שנים בהן כל שעה הייתה נצח, או השעה שלפני האחרונה...
סיפרתי על כך לבעלי במשך ימים ולילות שלמים, עד אשר קרא פעם אחת: "תכתבי על כך ספר!" נדהמתי... ונחרדתי מעצם הרעיון. אני?! איך? איפה מכלילים כל זה?! כל כך הרבה עובדות, אירועים, סבל ותקוות נואשות?! שש שנים, ימים, לילות, תחושות...
זה לא נתן לי מנוח. הרגשתי נקיפות מצפון, כאילו רציתי להתחמק מאיזה חוב כבד והכרחי.
 
כאשר גמרתי לכתוב לא נרדמתי עד הבוקר. שכבתי כל הלילה בעיניים פקוחות. הרגשתי נפלא: עשיתי את כל הנדרש ממני בחיי. זה בעצם אשר הייתי חייבת בעולם הזה – וביצעתי אותו. פה הסוף, המקום הגבוה ביותר של דרכי.
יקירי, כל העבר שלהם, ושלי במחיצתם, חייהם ומותם – לא נמצאו יותר רק בתוכי. הם שוב כמו חיים לצידי. כל אחד יכול להכירם, לדעת עליהם. כל הקרובים אלי כיום, וכל מי שמעוניין.
הגעתי דרך הספר הזה לליבותיהם של אנשים רבים, זכיתי בידידים רבים בארצות שונות: ילדים ומבוגרים, יהודים ובני ארצות אחרות. הם גילו הזדהות, הבנה עמוקה והערכה, שאין לי די מילים להודות עליהם. התרגשתי עד דמעות מהגילויים הנפלאים האלה מאנשים רחוקים, בלתי מוכרים. הבנתי, שבכל מקום ישנם אנשים המוכנים להקשיב ולהזדהות. כאשר פותחים בפניהם בכנות את הלב ומוסרים באהבה ובאמונה את כל האמת שבו – היא תתקבל, ככל שתהיה קשה וכאובה, ומסתבר, אפילו תעורר בהם תקווה בחיים.
חלומי הגדול – שסיפור חיי זה יראה אור בארצי, בשפת האם של הילדים שלי, והם, חבריהם, וידידי בארץ יוכלו להכירו, התממש עם התרגום העברי של הספר.
אני רוצה להודות מקרב הלב לכל מי שהושיט עזרה לפרסומו של הספר בארץ, ובמיוחד לאנשי בית לוחמי הגטאות.
 
המחברת
הרצליה
דצמבר 1982

בניית אתרים - לייבסיטי