הלינה בירנבאום - החיים במיידנק

"הרכבת עצרה. היה לילה, ירד גשם. צרחות, מכות: Rauss!!! – החוצה!הולכים בטור גדול של אנשים, נתקעים בבוץ. רציתי ללקק את הבוץ בלשון מרב צמא. היה עלי רק מעיל של גבר שמצאתי בקרון בחושך. אבל הייתי עם אימי, אחי, גיסתי ובת דודתי, ולא הלכנו לאיבוד בהמון הדוחק. התברר שאנחנו בלובלין, התנשקנו משמחה שזה לא טרבלינקה... הלכתי יחפה בבוץ נשענת על חילק. הגרמנים ירו באלה שלא היו מסוגלים ללכת. אימא הורידה מאישה הרוגה זוג נעליים על עקבים גבוהים. הגענו בדיוק למקום בו הפרידו גברים מנשים תוך מכות ויריות. אמרו שיקחו את הילדים והזקנים. בגידופים גסים ובמכות על הגוף העירום הרטוב הריצו אותנו לאיזה מבנה קר.

[*מכאן יותר לא ראתה הלינה את אמה. פרק זה מפורד בדף הפרידה מאמא.]

זרקו לנו בגדים: גדולים מדי, קטנים מדי, כמו בקרקס. אני קיבלתי שמלת נשף אלגנטית שחורה עם תחרה... הלה משכה עלי את השמלה, קשרה אותה במותניים כדי לקצרה ולאפשר לי ללכת. הלה נאבקה בשבילי ובשביל עצמה על מקום בצריף המוצף בנשים, על קערה למרק שהיה בכמות פחותה בהרבה מכמות הנשים המטורפות מרעב ומצמא; נדחפה לדוד מרק הסירפד המימי, למנת לחם. לא נפרדנו לרגע. אבל הלה רזתה, נחלשה מיום ליום, דעכה לעיני ואז אני קמתי להאבק, כדי לא לאבד אותה. לפעמים נתתי לה את המרק שלי, כשהצלחתי להשיג רק מנה אחת, ונשבעתי שאני לא מסוגלת לבלוע אותו, ובלבד שהיא תסכים לקחת. כיסיתי אותה בגופי מפני הקור, מהקאפו שרדפו אחרינו והריצו אותנו לעבודות קשות, לסחיבת אבנים. נצמדנו אחת לשניה בשעות הקצרות של מנוחה על ריצפת הצריף, שאבנו עידוד זו מזו. התחלקנו בכל פירור של לחם, בלגימה של מרק – בכל הערה ומחשבה העוברות במבט, כשחסר כבר הכח להוציא מלה מהפה. חלפו כך כמה חדשים של רעב, מחלות, מכות ועבודת פרך. סלקציות ללא הרף, חוסר אפשרות להתרחץ, להחליף בגדים."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום