הלינה בירנבאום - החיים בגטו

החיים בגטו

הכנת אוכל בגטו

הקמת האומשלגפלאץ

אקציות

"הייתי בהמון הזה, גדלתי בתוכו ולמדתי את החיים בתוך ההרס הכללי. שחקתי יחד עם ילדים אחרים ליד הגוויות המכוסות עיתונים, דחפנו את האנשים בדוחק הרחובות...
מאות אלפי בני אדם נשארו ללא גג מעל ראשם, ללא כלום! רובם שכבו ברחובות, בחצרות הבתים, בחדרי המדרגות; התחננו לנדבות, התנפחו מרעב, מכפור. לא הספיקו פינוי הגוויות, כיסו אותן בעיתונים עד אשר תבוא עגלה לקחת אותם ולזרוק לקבר אחים.

הרחוב שלנו נשאר, למזלנו בתחום הגיטו ולא נאלצנו לחפש מקום אחר לגור, כמו רב היהודים. הגרמנים הקטינו מספר פעמים את הגיטו ואנשים נשארו פשוט על מדרכות הרחובות, מתו בהמונים. חלפו שנתיים. חלמתי שאתעורר בוקר אחד ולא יהיו יותר גרמנים בורשה, הם ייעלמו פתאם מהחיים שלנו כפי

שחדרו אליהם...
בסוף יולי 1942 הודבקו פלקטים על חומות הגיטו המכריזים בפולנית ובגרמנית שכל היהודים יעברו מזרחה לעבודה. בגיטו ישארו רק מעטים הנחוצים לגרמנים לעבודה בבתי מלאכה

בסוף יולי 1942 הודבקו פלקטים על חומות הגיטו המכריזים בפולנית ובגרמנית שכל היהודים יעברו מזרחה לעבודה. בגיטו ישארו רק מעטים הנחוצים לגרמנים לעבודה בבתי מלאכה

בהלה ויאוש השתררו בגיטו.

המלים: אקציה Akcja (פעולה), בלוקדה Blokada (עוצר), גירוש, קרונות, אומשלאגפלץ - הפכו עכשיו למציאות בלעדית שלנו, תוכן חיינו.

אומשלאגפלץ היה מגרש גדול ומבוצר ברחוב סטאבקי לפני מבנה בית ספר מקצועי בו למד אחי חילק עד פרוץ המלחמה. מדי יום חיכו כאן קרונות של בהמות בהם הסיעו הגרמנים את היהודים הנחטפים "מזרחה"... הראשונים היו

מבקשי הנדבות ששכבו ברחובות, חולים, נכים, נפוחים מרעב, קפואים מקור. לא שאלתי כלום, לא התפלאתי מכלום – הכל היה ברור להחריד, הורגש באויר, אפשר היה לקרוא הכל בפנים של האנשים, בנשימת המוות והפחד ממנו. אפילו ילדים קטנים הבינו שצריך לשתוק, לקבור בחשיכה עמוקה את הקיום העצמי האסור, הנשימה, דפיקת הלב – כדי לא להתגלות ולהשלח לאותו "מזרח" מיסתורי, נוראי...

האקציות

החטיפות התחילו ב - 8 בבוקר בערך והשתוללו עד הערב. מדי יום ויומו ויומו חסמו הגרמנים את רחובות הגיטו וגררו לאומשלאגפלץ טורים של אלפי יהודים. הם חדרו לכל הבתים והדירות, לכל קומה, הסתערו על כל מחבוא המסווה בקפדנות – מרתפים, עליות גג. במוטות ברזל עקרו דלתות ומחסומים, ותוך מכות ויריות הריצו את האנשים לטורים שהעמידו באמצע הכביש, משם הובילו אותם ס"סמנים חמושים לקרונות. כל יום כ 15 – 17 אלף יהודים, כמה שרק הקרונות יכלו להכיל! האקציות הלכו והתעצמו ללא הרף וגרפו יותר ויותר אנשים. הרחובות התרוקנו, כתמי דם במדרכות ובכבישים, בתים עזובים, דירות – רוחות רפאים; חפצים מפוזרים, מכתבים, תמונות, נוצות מתעופפות בכל מקום מהכרים שנפרמו תוך כדי חיפושים. שריקת קטר חדרה לי ללב, כמו סכין: לכאן תלכי, זה שמחכה לך, איזו תחנה איומה, סוף לכל!...

את חילק לקחו לקבוצת עובדי האומשלאגפלץ, הצמידו לחזהו מספר עשוי מפחית, סימן שהוא יצרני ולא מיועד לגירוש. היה עליו להוציא את אלה שירו בהם או הרגו אותם במכות בזמן דחיסת האנשים לרכבת.

כשראיתי את האימה שהשתקפה מעיניו של חילק כשחזר בפעם הראשנה מעבודה הזאת התבגרתי בדורות, לפתע גדלתי בתוכי פנימה, כמו חדר בי תוכן ספרים הגדולים שבעולם, כאלה שלא נכתבו ביד אדם. הבנתי הבלתי ניתן להבנה וסוד הקיום בו, כל דבר אחר הפך חסר ערך, עלוב עד גיחוך. אחי החזיק את הראש בכפות ידיו ומלמל: "אל תשאלו אותי על כלום, מה שהם עושים שם עם בני אדם!!!"

התרפקתי על אימי במחבואים הצפופים, מלאי צחנה, המסריחים. לחצתי חזק את ידה ועצרתי נשימתי במתח כשדפיקות מגפים של הגרמנים נשמעו קרוב והצעקה המקפיאה את הדם בורידים: "האלט יודה" "יהודי עצור"! "HALT JUDE"!אנחה של כאב, הדי יריות, כאן, קרוב, כאילו כבר בי.

חלפו שבועות קשים יותר ויותר במרתפים ובעליות גג בפחד מתמיד, חוסר וודאות של הרגע, ללא אוכל, ללא אפשרות להתרחץ, להוריד בגדים, לחלוץ נעלים, תוך מוכנות בלתי פוסקת לבואו של הכי גרוע – פינוי למזרח. נשלחו כבר לשם מאות אלפי יהודים וביניהם גם כל הקרובים שלנו. היתמות וחוסר האונים העמיקו.
מחצי מיליון יהודים בגיטו ורשה נשארו רק כמה עשרות אלפים ואנחנו ביניהם עדיין. בלי אבא. יתמות, הרס, ריקנות. מסביב שרידי משפחות, שרידי חיים."

מתוך "מאות שנותיי בשואה" - תקציר הספר החיים כתקוה / הלינה בירנבאום

היתה לי ידידה בגטו וארשה

ילדה גבוהה, שחרחרת,

שחומת-עור,

חכמה ממני, יפהפיה.

התגוררנו בחדרים

באותה דירה

זמן קצר לפני החיסול...

לפעמים במחבואים,

בעת המצודים האיומים

היינו משכיחות את הסבל

- בקריאה.