הלינה בירנבאום

ראשית אני מודה מאוד להנהלה ולבנות אולפנת אבן-שמואל על המאמץ לפתוח אתר מיוחד המאפשר לי לחלוק את זכרונותי משנות השואה וחוותי הרבות מפגישותי ומסעותי לפולין עם נוער ישראלי מכל הזרמים ובני עמים אחרים.

אני שייכת לאותם נצולי השואה המעטים שבניגוד לאוירת השלילה את נושא השואה בשנים הראשונות של מדינת ישראל, אף פעם לא שתקתי על מה שחוויתי והתנסיתי בו אז שם. לא נכנעתי להלך הרוח, חוסר הבנה ורצון לשמוע על כך. לא ראיתי שום רע במה שהנחילו לי הורי, הורי הוריי בגלות. הם נקרעו ממני ונרצחו. שום שריד לא נשאר מהם, כאילו לא נולדו בכלל, לא יצרו שום תרבות, לא הביאו ילדים לעולם, לא לימדו וחינכו דורות של בני אדם.

מתחילת שנות השישים, בזמן כתיבת ספרי הראשון "החיים כתקוה", התחלתי לספר את קורותי במלחמה בבתי הספר. התברר שהנוער הקשיב לי בשקיקה רבה ובהתרגשות עצומה בניגוד לדעה שלא צריך לספר, שהנוער לא רוצה לשמוע את העדויות האלה של הנצולים. אני דווקא שאפתי עידוד וכוח מהקשבתם הדרוכה.

היה לי חשוב ביותר שמכרי וידידי החדשים אחרי המלחמה ידעו מאיפה באתי, מי היו בני משפחתי וחברי לגורל, איך התנהגו בזמנים הנוראים ההם. רציתי שידעו על החיפוש הנואש להצלה, לשרידי התקווה במאבק על החיים, על חיי היקרים, על הקרבה ושמירת צלם אנוש בתופת - על תחינתם האחרונה בשארית הכוחות שלפחות יספרו עליהם אלה שיצליחו לשרוד, שהעולם ידע על סבלם ודרכיהם הנוראיות למותם, להשמדתם המוחלטת.

לא התביישתי בעברי בשואה ולפניה, לא פחדתי מזכרונותי ולא האמנתי שלספר עליהם יביא נזק לילדי, לשומעי. שם היו בני אנוש על הכל שבהם – עומק רגשות עצומים, הערכות, מחשבות, מאבקים על-אנושיים לשרוד עוד יום, עוד שעה בסיטואציות בלתי נתפשות שעל סף הפרידה לנצח, מעל בורות הירי, מול תאי הגז!

לא נשאר שום שריד מהם, אפר יקירי פוזר לכל אבר. תמונתם היחידה בי - בתווי פני, דמותי, קווי האופי שלי, - הם ההוכחה לקיומם, מצבתם החיה. זכרונותי הם המקום הבלעדי בו עוד יש לי אותם, את ילדותי בחיקם שנלקחה, אור חיוכם, דמעותיהם – אהבתם הנפלאה שכמוה אין עוד. אני מספרת, כותבת, משתדלת להבהיר. אני משוכנעת שלספר עליהם זה כמו להחזיר להם חיים בצורה מסוימת, קיום בליבם של האנשים החיים היום ובדורות הבאים.

המסעות של נוער לאתרי הזכרון בפולין מקרבות אותם וממחישות להם את שקרה למיליוני העם היהודים בשואה. זה גורם להם להתענין ולפנות ביוזמתם לסבים שלהם, לשמוע ולרשום את סיפור מאבקם על ההשרדות בתנאים שאין נוראים מהם, מגלים בתוך כך את גבורתם, את נשמתם הפצוע אבל חזקה להפליא למרות הכל. מבינים את ערך היש, בית, משפחה. לומדים להכיר את כוחה ההורס האיום של השנאה המסכנת את המשכו של ה"יש", של החיים.

אני מקוה שאתר זה יתרום להעמקת המודעות ולהבנה טובה יותר את אירועי השואה, להחדרת הצורך לדעת את האמת - ולזכור.

הלינה בירנבאום

15/5/07

הלינה בירנבאום

כל זמן שאנחנו מזכירים אותם, הם חיים

נכון, שכבר עברו הרבה שנים

נכון, שלא חסרים ענינים עכשויים בוערים,

נכון, שמחריד לשמוע על אותם ארועים נוראים

ולחזור עליהם, לספר ולהזכיר.

לא מעטים כלל לא רוצים...

אני מרגישה שאנחנו חיבים זאת

לעצמנו – ולאלה ששם הומתו!

כל זמן שאנחנו מזכירים

הם עדיין חיים.

כל זמן שחושבים עליהם וכואבים,

שלא שותקים ולא משלימים –

למרות, ונגד השנים!

7.02.04

חיבורים - ריהוט עץ לגן - נדנדות ספסלים שולחנות

[Top]

בניית אתרים - לייבסיטי